מאת:

בקשת אב למנוע העברת בתו לאימוץ לאור החלטת בימ'ש המחוזי שדחה את ערעורו והחליט כי הבת היא בת-אימוץ לאור חוסר מסוגלות המבקש והאם, הסובלים מסכיזופרניה כרונית.

ביהמ'ש העליון דחה את הבקשה ופסק כי: קיימות בעניין זה שאלות המסוגלות וטובת הקטינה, ועמדתם של כל הנוגעים בדבר כמעט פה אחד לטובת ההכרזה על הקטינה כבת אימוץ.

מאידך גיסא, האב אוהב את בתו. בסופו של יום אין זו מעשית אופציה שאינה הכרזת בר אימוץ, כאימוץ 'סגור', שכן 'אימוץ פתוח', דהיינו: המשך קיום הקשר בין האב לקטינה, אינו בגדרי טובת הקטינה.

מבחן המסוגלות הוא אובייקטיבי והשאלה היא האם ההורה מסוגל לכך. שלבים אלה נבחנו ע'י בתי המשפט הקודמים ביסודיות ואין בהם פגם. המדובר בחוסר מסוגלות שאין סיכוי לשינוי בה בעתיד הנראה לעין.

האב אינו מסוגל לדאוג כראוי לקטינה, עקב מצבו, ואין סיכוי של ממש לשינוי בכך.

אין לקשור זאת דווקא ב'תוית הסכיזופרן', ואולם, מצבו הנמשך של האב לאורך השנים אינו מאפשר לקבוע מסוגלות לגידול הקטינה, ובמיוחד כשהמדובר בקטינה שלגביה ישנם חששות מסוגים שונים, וצורך דחוף במציאת המסגרת המשפחתית הקבועה וההולמת בעבורה.

זכויותיהם של אנשים בעלי מוגבלויות הן נושא שיש להידרש אליו ברגישות והמחוקק נתן על כך דעתו.

בענייננו, אין מחלוקת באשר להיעדר יכולת לגידול הקטינה על ידי האב בעצמו, ומצב הקטינה אינו מאפשר תהליך ציפיה נוסף, ובכך מוכרע ענין המסוגלות.

באשר לטובת הקטינה, הרי שעיקרו הוא הצורך במשפחה יציבה שתעניק לה טיפול הורי יומיומי.

היחסים עם האב במצבו לא הבשילו למצב שבו ניתן יהא לומר שטובתה היא עמו. 'אימוץ פתוח' במקרה דנן איננו אפשרי, שכן אינטרס – העל הוא טובת הקטינה.

במכלול מכריעה כף המאזניים הנוגדת לאימוץ הפתוח במקרה דנן. הטעם לכך קשור בטובת הקטינה.

השיקול העיקרי בעד בדיקתו של קשר נמשך בין האב לבתו היה אהבתו לה והיותה חלק חשוב מעולמו, וההמשכיות הטבעית שאדם רוצה בה.

ואולם השיקולים שכנגד היו הסיכון הגנטי שבו מצויה הקטינה, המוערך ב- 40%, והרצון למנוע ממנה היקרעות בין שתי זהויות, שגם לאדם ללא מטען כזה וחששות כאלה אינה ענין פשוט.

כל אלה מטילים על בימ'ש אחריות כבדה במיוחד למנוע ממנה ככל הניתן זעזועים בעתיד.

אנשים, שהתעניינו במאמר זה, התעניינו גם ב:

השב תגובה