הצדדים הם בני זוג לשעבר, שנישאו בשנת 1967 והתגרשו ב-2014 וערכו הסכם גירושין בו נקבעו לה מזונות חודשיים בשיעור מחצית תשלומי הפנסיה. האישה ביקשה כי יוצהר, כי המזונות, במסגרת הסכם הגירושין שקיבל תוקף פסק דין– לפני חקיקתו של החוק לחלוקת חסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו התשע”ד-2014 הם הלכה למעשה פנסיה, ולפיכך יש לתת הוראות כדי שתוכל לקבל חלקה בפנסיה ישירות מהגופים הפנסיוניים.

ביהמ”ש לענייני משפחה דחה התביעה מהטעמים הבאים:

עיון בהסכם מלמד, כי הצדדים הסדירו לחוד את ענייני הרכוש שלהם ולחוד את ענייני המזונות. אמת הדבר כי המזונות נקבעו בשיעור של מחצית תקבולי הפנסיה, אך אין בכך כדי לקבוע שאלו תשלומי פנסיה.

משבחרו הצדדים לסווג את החלוקה כמזונות ולא כחלוקת רכוש, יש לדבר משמעות ואי אפשר כעת “לשלוף” חבות זו מתוך החוזה ולשנות את סיווגה, לאחר שהאישה נהנתה מהיתרון הכרוך בכך שנים רבות. זאת ועוד, הסכם הגירושין כלל הסדרים רכושיים והתחייבויות נוספות וכידוע, אי אפשר לבודד רק את שאלת “הפנסיה” ולהפרידה מיתר החבויות שבהסכם.

למעשה, מבקשת התובעת את שינויו של ההסכם שבין הצדדים שקיבל תוקף של פסק דין, באופן שבמקום החיוב במזונות, יהיה מעתה שימוש בהוראת החוק לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג. ביהמ”ש סבור, שחקיקת חוק חדש, אינה סיבה לשינוי (למעשה ביטולו או ביטולו החלקי) של הסכם שקיבל תוקף של פסק דין.

בנוסף ואפילו הייתה מתקבלת עמדת האישה שיש בין הצדדים חלוקת חיסכון פנסיוני (חרף החובה “במזונות”), לא נתקיימו התנאים הנדרשים בחוק, שכן לא נקבע בהסכם שהאישה זכאית לחלק מהחיסכון הפנסיוני של הבעל: לא נקבע בפסק הדין מועד הפירוד בין הצדדים, (והצדדים חלוקים ביניהם גם בשאלה זו); לא נקבע בפסק הדין מהו השיעור – לו תהא זכאית התובעת. בהקשר זה נקבע בפסיקה, כי ההסדרים המהותיים הקבועים בחוק לחלוקת חיסכון פנסיוני הינם הסדרים מחייבים, מהם ניתן לסטות רק בהסכמת שני בני הזוג וביהמ”ש אינו יכול לבחור שלא להיזקק להם. בנוסף, אם תתקבל התביעה תפגענה זכויותיה של רעייתו הנוכחית של הנתבע.

תמ”ש (ת”א) 2206-02-16 א. נ’ מ. (כבוד השופטת שפרה גליק, 21.2.17)

השב תגובה