מאת:

חובת המזונות של בני זוג שנישאו בנישואין אזרחיים הינם על פי מקום מושבם של בני הזוג, ואם אין להם מושב משותף, המזונות נקבעים על פי מקום מושבו של החייב.

השאלה הראשונה הנשאלת טרום שאלת החיוב במזונות היא תקפות הנישואין. הפסיקה בנושא זה חלוקה לגמרי: נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק קבע את העיקרון כי יש לפצל את הדיון לשתי שאלות – שאלת תקפות הנישואין אשר תידון על פי המשפט הבין-לאומי הפרטי ושאלת החיוב במזונות שתיקבע על פי הדין האישי (דין הדתי – דין התורה). כלומר במקרה שבני זוג יהודיים שחיים בישראל נסעו למדינה אחרת והתחתנו שם, אזי דין מקום עריכת הטקס הוא הקובע.

על פי שיטה זו נדרש לבחון את תקפות כושרם של הצדדים להינשא על פי דין מקום מושבם הקבוע של בני הזוג ואת צורת עריכת הטקס על פי הדין החל במקום ובזמן עריכתם. במקרה זה בני זוג יהודיים החיים בישראל ונישאו לדוגמה בקפריסין יוכר נישואיהם על ידי בית המשפט האזרחי הבא לדון במזונות אשה.

גישה אחרת הקיימת בפסיקה מגדירה את מקום מושבם של בני הזוג כמקום המושב הנוכחי של בני הזוג דהיינו לא מקום עריכת הטקס ולכן הדין עליו נדרש לקבוע הינו הדין במדינת ישראל – הדין האישי. על פי גישה זו דין התורה אינו מכיר בתקפותם של נישואים אזרחיים ולכן הבעל אינו חייב במזונות לאשתו מאחר והם אינם נשואים כדת משה וישראל.

גישה זו מובלת על ידי ההנחה כי אין הגיון בכך שישראלים יכולים על ידי נסיעה קצרה לחו"ל לבטל את היותם יהודים ואת הדין החל עליהם. בנוסף אין הגיון בכך שעל פי בית המשפט האזרחי בני הזוג יהיו נשואים ועל פי בית הדין הרבני פנויים.

אנשים, שהתעניינו במאמר זה, התעניינו גם ב:

השב תגובה