פסק דין זה דן בעתירה של האישה בשאלת מרוץ סמכויות בין ערכאת בית הדין הרבני לבין ערכאת בית המשפט לענייני משפחה. בית הדין הרבני הגדול קבע כי הסמכות בעניין משמורת והסדרי ראייה נתונה לבית הדין הרבני ועל כך הוגש בג"צ לעליון.

בתיק זה אושר הסכם גירושין וכן הסכם להסדרי ראייה בבית הדין הרבני בשנת 2006. בשנת 2009 הגיש הבעל תביעות בבית הדין הרבני בעניין הסדרי ראייה אך לא ביקש משמורת על הילדים. במקביל האישה הגישה תביעה לבית המשפט להגר עם ילדיה לארה"ב. בכל אותה תקופה בני הזוג פנו לסירוגין לערכאות השונות. באפריל 2010 בית המשפט לענייני משפחה התיר לקטינים להגר ביחד עם אימם לארה"ב וכן קבע הסדרי ראייה.

בג"צ, בפסק דינו, קבע כי אישור הסכם בעניין הסדרי ראייה ע"י בית הדין הרבני, אינו מקנה לבית הדין הרבני סמכות נמשכת לדון בנושא המשמורת והסדרי הראייה. מנגד בבית המשפט התנהלו דיונים ונבחנה טובת הילדים, ואף ניתן פסק דין בסוגיית ההגירה עם קביעות ברורות ביחס להסדרי הראייה.

נקבע עוד כי הסכמות בין ההורים בשאלת מקום ההתדיינות אינן מחייבות את ילדיהם הקטינים. הקביעה בהסכם לעניין סמכות עניינית אינה מחייבת את ילדי בני הזוג,  והם היו זכאים לפנות לביהמ"ש באופן עצמאי בבקשה שיקבע כי טובתם היא להגר עם האם.

אנשים, שהתעניינו במאמר זה, התעניינו גם ב:

השב תגובה