מאת: עורך דין גירושין טלי אויזרוביץ

שתי אחיות מתקוטטות על עיזבון אביהן המנוח. המנוח הותיר צוואה אשר הוראותיה פשוטות וברורות לכאורה – את רכושו המצוי בישראל ציוה לתובעת ואילו את רכושו המצוי באנגליה ציווה לנתבעת .

אלא שקודם לפטירתו נודע למנוח, אשר התגורר וחי בישראל, כי אחיינו שחי באנגליה הלך לעולמו, וכי הוא היורש של שליש מעזבונו (להלן – עיזבון האחיין). רצה הגורל וקודם שחולק עיזבון האחיין – הלך המנוח לעולמו. כעת טוענת כל אחת מהבנות כי חלקו של המנוח בעיזבון אחיינו שייך לה.

התביעות ההדדיות נדחו: התובעת טוענת כי אביה המנוח ביקש להעביר לה במתנה את הכספים שירש מעיזבון אחיינו. לצורך כך מסר בידיה יפוי כח כללי נוטריוני באמצעותו תוכל לטפל בהעברת כספי ירושת האחיין לחשבון הבנק המשותף לה ולו.

המנוח נפטר קודם שהספיקה התובעת להעביר את כספי הירושה בפועל לחשבון הבנק. התובעת טוענת, איפוא, כי אין לראות בחלקו של המנוח בעיזבון אחיינו חלק מעיזבונו של המנוח, כיוון שניתן לה במתנה על ידי המנוח עוד בחייו.

לחלופין טוענת התובעת, כי אם ייקבע שיש לראות ברכוש זה חלק מעיזבון המנוח, הרי שאז יש לראותו כרכוש המנוח הנמצא בישראל שהיא הזוכה בו על פי צוואה.

התובעת מנמקת טענתה זו הן בשל העובדה שהמנוח חי וגר בישראל כך שכספי הירושה בהם זכה היו מועברים באופן טבעי למקום מגוריו בארץ והן בשל כך שהמנוח עצמו גילה דעתו באופן ברור כי רצונו שכספים אלו יועברו לישראל בכך שהפקיד בידיה ייפוי כוח להעברתם.

עוד טוענת התובעת כי המנוח ביקש להדיר את הנתבעת מלזכות בכל רכוש בשל יחסה אליו. הנתבעת טוענת מאידך, כי כספי עיזבון האחיין בהם זכה המנוח, הינם חלק מעיזבון המנוח ומכיוון שכספים אלו מוחזקים באנגליה, מקום מגוריו ופטירתו של האחיין, הרי שהיא הזוכה בהם ע'פ הוראת צוואת המנוח.

הנתבעת מכחישה טענת התובעת לפיה המנוח העביר לה כספים אלו במתנה וטוענת כי ייפוי הכוח שניתן לתובעת אינו בגדר הסכם מתנה או התחיבות לתת מתנה. הנתבעת אף מכחישה טענות התובעת, באשר ליחסה של אביה המנוח כלפיה.

ביהמ'ש לא שוכנע כלל כי המנוח התכוון ליתן לתובעת את מלוא חלקו בעיזבון אחיינו במתנה, ולמעשה לא הוצגו לפני ביהמ'ש לעניין זה כל ראיות של ממש זולת לטענת התובעת עצמה ובני משפחתה שהינם נוגעים בדבר מעצם טיבם וטיבעם.

מדבריו של עורך דין אליו פנו המנוח ובתו לצורך עריכת ייפוי הכוח, ניתן ללמוד כי המנוח לא הבהיר אל עורך דין באופן ברור ונחרץ כי הוא מעוניין לתת במתנה לאלתר את כל חלקו בעיזבון אחיינו לבתו, אלא הסתפק באמירה כללית לפיה יש בכוונתו בעתיד ליתן לה מתנה.

היינו, מדובר באמירה כללית שטרם הוגדרה ונתחמה בזמן בכמות ובתוכן, כוונה שטרם התגבשה לכלל גמירות דעת ובוודאי שטרם התגבשה לכלל מעשה.

גם אם כל תכליתו של יפוי הכוח הכללי הייתה לאפשר לתובעת לפעול להעברת חלקו של המנוח בעיזבון אחיינו לארץ (ויש להטיל ספק בדבר) הרי שגם אז אין בו ללמד על כך שהמנוח נתן רכוש זה במתנה לתובעת אלא לכל היותר על כך שמינה אותה כשליחתו לצורך הבאת הכספים או חלקם – ארצה.

בית-המשפט הבהיר לא אחת, כי דרישת הכתב ע'פ סעיף 5 לחוק המתנה היא מהותית. אכן, מפסיקה עדכנית של בית-המשפט ניתן ללמוד כי חלה התגמשות בכל הקשור לדרישת הכתב כתנאי להוכחת התחיבות ליתן מתנה .

ואולם, הדברים נכונים כאשר ההתחייבות ליתן מתנה הינה ברורה ועולה מנסיבות חיצוניות למסמך הכתוב, מה שאין כן בעניננו.

הדרך בה ילך בית-המשפט בבואו לפרש צוואה אינה אחת ויחידה, ואולם ברי הוא כי מושכל אחד ויחיד מנחה את כולם בכל הקשור לפרשנותה של צוואה – הרצון לעמוד על אומד דעתו של המצווה .

בנדון, פטור ביהמ'ש מלהכניס ראשו בין הרים שכן, לסברתו, בחינה מדוקדקת – הן של לשון הצוואה והן של אומד דעת המצווה כעולה מנסיבות החיצוניות לה, שתיהן גם יחד מביאות למסקנה זהה – חלקו של המנוח בעיזבון אחיינו אינו נכלל כלל בלשון הצוואה ולפיכך, יש לחלקו ע'פ הוראות דיני הירושה הכלליים.

אנשים, שהתעניינו במאמר זה, התעניינו גם ב:

השב תגובה