מאת:

המשיבה הגישה תביעה בסך כחמישה מיליון שקל כנגד המבקש, אביה, בעקבות מעשי אינוס שביצע בה כאשר הייתה בגילאי 3-11. לטענתה, רק משהגיעה לגיל 23, בעקבות חלום שחלמה שהצית זיכרונות מודחקים, היא התלוננה נגד אביה ואף הגישה תביעה אזרחית.

הדיון נסב אודות טענת האב, אשר עומד גם לדין פלילי, כי על התביעה חלה התיישנות.

ביהמ'ש לענייני משפחה דחה את הבקשה ופסק כי: ככלל, עבירות מין בתוך המשפחה הינן בעלות אפיון מיוחד, ולכן, תקופת ההתיישנות הקצובה להן בחוק הפלילי הוארכה ועומדת על 10 שנים.

אל מול הקשיים המיוחדים עומד האינטרסים של הנתבע שהינם בבסיס יסוד ההתיישנות:

  • הקושי לשמור ראיות,
  • לברר ולהוכיח טענותיו,
  • אפשרות של מחילה מצד הקורבן שניתן להסיק אותה מהשהיה בפניה לערכאה,
  • הצורך בבירור יעיל ומהיר של התביעות.

ככלל, יש לפרש בצמצום הוראות חוק שעניינן התיישנות, כאשר הדבר ניתן מבחינה לשונית ותכליתית וכאשר הנסיבות מצדיקות זאת, וזאת, כדי להגן על זכות הגישה לערכאות.

לפיכך, יש לקבוע כי אדם הסובל – כמו המשיבה – מנכות נפשית של 100% בביטוח הלאומי, יכול להיחשב כאדם המוגבל להגיש תביעה משפטית, עפ'י סעיף 11 לחוק ההתיישנות, אף שלא מונה לו אפוטרופוס.

מכאן, שניתן לראות את כל התקופות בהן הייתה המשיבה מטופלת ו/או חסרת כוחות נפשיים להגשת התביעה כתקופות בלתי נמנות לעניין ההתיישנות לפי סעיף 11 האמור, שכן מדובר היה בפגיעה נפשית, שאינה שנויה במחלוקת, שמנעה מהמשיבה את היכולת לאזור כוחות ולהגיש תביעה.

אנשים, שהתעניינו במאמר זה, התעניינו גם ב:

השב תגובה