מאת:

המנוח נפטר בביה'ח ביום 2.8.04 בשעות הערב המאוחרות, כשהוא אלמן ולא הותיר אחריו צאצאים.

לטענת המשיבה היא היתה ידועה בציבור של המנוח.

ביום 10.8.04 הפקידו המשיבה ובתה במשרד הרשם לענייני ירושה, זיכרון דברים ופתק שהמשיבה טענה כי נכתב עלי ידי בתה ונחתם על ידה ועל ידי המנוח, לפיה הוריש לה המנוח את רכושו.

המשיבה הגישה בקשה לקיום צוואת 'שכיב מרע' של המנוח. המבקשת, אמו של המנוח ויורשתו על פי דין, מתנגדת לבקשה זו.

בית המשפט לענייני משפחה קיבל את התנגדות המבקשת לקיום צוואת המנוח, דחה את בקשת המשיבה לקיום צוואת המנוח, ופסק כי: בפסיקה פורטו שבע דרישות המופיעות בסעיף 23 לחוק הירושה, העוסק בצוואה בעל פה. על כל אלה יש להוסיף את הדרישה שלשם קיום צוואה יש צורך להראות שהיתה 'גמירת דעת'.

האם היה המצווה 'שכיב מרע' בשעת הציווי? במקרה זה אין ספק שהמנוח ענה לקריטריון זה בזמן עריכת הצוואה.

האם ניתן הציווי בפני שני עדים? היסוד בלעדיו אין בצוואה בעל פה הוא קיומם של שני עדים בפניהם נעשה הציווי. מצד שני, קיים ביהמ'ש צוואת שכיב מרע כאשר אחד העדים שימש עד דרך טלפון. בענייננו, לאור הראיות, לא נתקיים יסוד זה.

האם שמעו העדים את לשונו של המצווה, דהיינו האם דיבר המצווה בפני העדים בשפה המובנת להם? הראיות מצביעות על סתירות בין דברי העדות באשר לשפה בה נאמרו הדברים.

ביסודם של דיני הירושה מצויות שתי מגמות: קיום דברי המת כדי שרצונו האחרון האמיתי יתקיים ויבוצע; לשמור על קיום דרישות מינימאליות, כתנאי בל יעבור בחוק, כדי להיות בטוחים באמיתות הצוואה ובגמירות דעת המצווה.

בימ'ש הדן בצוואת מת, ובעיקר בצוואת שכיב מרע, כל עניינו בקיום רצונו האחרון האמיתי של המת.

משהוברר רצונו האחרון של המת, נותרת שאלת השפה, שבה נאמרו דברי המת, חסרת חשיבות, ובלבד שהעדים שולטים באותה שפה.

לענין רישום דברי המצווה בזיכרון-דברים, הטעם בכך בסמוך למעמד עריכת הצוואה הינו למנוע סכנה של עדי שקר ושל עדים שאינם מדייקים כשאין אפשרות לסתור דבריהם.

נוסף על רישום דברי העד בדיוק יש לפרט גם את הנסיבות לעשיית הצוואה. אם יש איחור ברישום ובהפקדה, הרי קיימת סכנה גדולה יותר שיש שינוי, ולו כלשהו, בין דברי העדים לדברי המצווה, וכי בינתיים התייעצו בענין, כך שזיכרון-הדברים ועדותם בביהמ'ש אינם ניתנים לביקורת מתאימה.

בענייננו, זיכרון הדברים לא נכתב בסמוך לאירוע אלא 8 ימים לאחר פטירת המנוח. הוכח שזיכרון הדברים לא נכתב ספונטנית על ידי העדות אלא נוסח בדקדקנות על ידי עורך דין.

ההלכה היא כי כשמדובר בדברים ששמעו העדים באותו זמן מן המצווה יש לרושמם כלשונם ובלשונם ואין להיעזר בעורך דין.

דרישת המחוקק כי זיכרון הדברים ייחתם בידי שני העדים ויופקד אצל הרשם לענייני ירושה התקיימה בענייננו. דרישת המחוקק כי רישום, חתימה והפקדה כאמור ייעשו ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם לא התקיימה.

המשיבה הגישה את זיכרון הדברים 8 ימים לאחר מועד הציווי ללא נימוק לסיבת העיכוב ותוך שהספיקה לבקר פעמיים במשרד עורכי דין, ומכאן שלא עשתה כל מאמץ כדי לזרז תיעוד דברי המצווה.

שאלת יכולת המנוח להבין טיבה של צוואה, שאלת גמירות הדעת ושאלת ההשפעה הבלתי הוגנת – קיומה של השפעה בלתי הוגנת או העדרה צריכים להיקבע עפ'י עובדות כל מקרה. על ביהמ'ש לקבוע אותה עפ'י מושגים של מוסר אישי וחברתי, תוך שהוא מכוון לרצונו האמיתי על המצווה.

סוג זה של צוואה הינו הפחות בטוח מכל סוגי הצוואות, בכל הנוגע להבטחת גמירת הדעת של המצווה ולאמיתות הצוואה. לכן פרט המחוקק דרישות פורמליות רבות לחיזוק היסודות החשובים למתן תוקף לצוואה מבחינת כשרותה.

בענייננו, המנוח לא היה צלול בדעתו בשעת הציווי הנטען ולא היה מודע לטיבה של הצוואה, לכן אין צורך לדון בשאלות גמירות הדעת וההשפעה הבלתי הוגנת.

השב תגובה