ערעורו של הבעל הוא נגד הקביעה שיש לחלק את הבית ואת המשק מחצית במחצית בין הצדדים. לטענתו מעולם לא היה שיתוף של הזכויות במשק.ערעורה של האשה מתרכז בטענה כי הבעל הבריח כספים וזכויות מהכנסות המשק והיה על בית המשפט ליתן על כך את הדעת במסגרת איזון המשאבים.

לעניין המזונות טען הבעל כי אין לחייבו במזונות, ואילו האישה טענה כנגד גובה המזונות.

בית המשפט המחוזי קבע כי לאשה יש מחצית הזכויות בבית המגורים, אולם הזכויות במשק הן של הבעל ושלו בלבד; כן קבע כי חבותו של הבעל בתשלום המזונות לאשה פקעה:
הצדדים נישאו בשנת 1983, וחל עליהם חוק יחסי ממון. הם לא ערכו ביניהם הסכם ממון עם נישואיהם. החוק קובע כי עם פקיעת הנישואין עקב גירושין או עקב מותו של בן זוג, זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין. ואולם, ניתן שתיווצר שותפות בין בני הזוג בנכסים שלא נכללים בסל האיזון. השיתוף בנכס יכול שיקום מכח דינים אחרים, עקב מתנה או הסכמה לשיתוף בין במופרש ובין על פי התנהגות. על בן הזוג הטוען לשיתוף בנכס, שלא רשום על שמו והיה של בן הזוג האחר עוד לפני הנישואין, נטל השכנוע שהצדדים יצרו בנכס שותפות ובחלקים שווים. הפסיקה הבחינה, בדרך כלל, בין נכס שהוא דירת מגורים, לגביה נדרש בן הזוג הטוען לשיתוף להוכחה מעטה, לבין נכס עסקי, שהיה של בן הזוג לפני הנישואין, שלגביו נדרשו הוכחות בעלות משקל לגבי כוונת בעליו לשתף בו את בן זוגו.

נתונים עובדתיים כמו היות הנישואין נישואין ראשונים/שניים, האם יש לבני הזוג ילדים משותפים, אורך הנישואין, אופי היחסים בין הצדדים – הרמוניה ושיתוף, אל מול מריבות ומשברים וכיוצב', יש בהם כדי להצביע על כוונתם הצדדים. באשר לחיי שלום והרמוניה במהלך הנישואין, היו מקרים, שבהם הוכח כי הצדדים ניהלו מערכת יחסים כושלת, לא מנעה קביעה כי הם התכוונו לשיתוף. אולם בנישואין שניים, בית המשפט סבור כי קשה יותר לשכנע, כי היתה כוונה לשיתוף בלא להוכיח את המשכיותם של הנישואין לאורך שנים והצלחתם.

בענייננו, נישואי בני הזוג היו נישואין שניים לשניהם. המשק נרכש ע'י הבעל עוד בתקופת נישואיו הראשונים. בנסיבות העניין, הנטל להראות כי הבעל הסכים לשיתופה בנכס העסקי, שהוא המשק, וכן בדירת המגורים במשק, מוטל על האשה. בית המשפט סבור, כי לא צלחה דרכה של האשה בהרמת הנטל ככל שהוא מתייחס למשק המשפחתי, וכל מה שהוכיחה האשה הוא שהיא השקיעה ועבדה במשק מתוך מטרה להוציא ממנו פרנסה טובה לה ולבעלה. מכאן ועד להוכחה מספקת, כי הבעל העניק לה במתנה מחצית הזכויות במקרקעי המשק, עדיין יש מרחק. יש לבדוק עד כמה הושבח המשק מאז שהאשה באה להתגורר בו, ויש להעניק לה את מחצית ערך ההשבחה. מנגד, באשר לבית המגורים, הצליחה האשה לשכנע כי היתה כוונה לשיתוף מלא בו.

אשר לגובה המזונות. הלכה היא, שאין בית המשפט שלערעור מתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו ע'י הערכאה הדיונית, קל וחומר בפסיקת שיעור המזונות, אלא אם נפלה בפסיקת בית משפט קמא טעות משמעותית. גם הלכה היא, שיש להביא בחשבון לצורך פסיקת המזונות את כל ההכנסות שעשויות לצמוח לאשה מרכושה. לפיכך, רשאי היה בית המשפט קמא להביא בחשבון את ההכנסות שעשויות להיות לאשה מתקבולי המשק ומרכושה שלה. לעניין המשך תשלום המזונות. האישה סירבה לקבל גט על אף פסק הדין של בת הדין הרבני שחייבה בגט. היא הוזמנה לקבל גטה אולם לא הופיעה, והבעל נאלץ להשליש את גטה. עם אקט משפטי זה, פס מהעולם חיובו של הבעל להמשיך ולשלם לאשה את מזונותיה.

אנשים, שהתעניינו במאמר זה, התעניינו גם ב:

ערעורים על פסק-דין שניתן בית המשפט לענייני משפחה, במסגרתו הורה בית המשפט על איזון הזכויות הרכושיות של הצדדים, בני זוג נשואים, שחל קרע ביחסיהם. עיקר המחלוקת היא לעניין הזכויות במשק חקלאי, שעובד על ידם, ובו אף נמצא בית המגורים שלהם.

השב תגובה