מאת: עו"ד גירושין טלי אויזרוביץ

האם הזכות הנוצרת מכח חזקת השיתוף היא זכות קניינית?

זוגות שנישאו לפני 1.1.1974, דהיינו, לפני מועד כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון, על-פי הוראת סעיף 14 לחוק יחסי ממון, אינם כפופים להסדר איזון משאבים הקבוע בחוק זה, החל על זוגות שנישאו לאחר 1.1.1974. נוכח זאת, על הזוגות האלו אשר מצויים בהליכי גירושין חלה חזקת השיתוף בנכסים בין בני זוג.

חזקה זו, יציר פסיקתו של בית משפט זה, הושתתה במקורה על ההנחה כי בני זוג המקיימים אורח חיים תקין, מסכימים מכללא ליצור שיתוף בנכסיהם, באין כוונה אחרת הנלמדת מן הנסיבות. זאת, אף אם אין בין בני הזוג הסכם מפורש בעניין, ואף אם הנכסים רשומים על-שם אחד מבני הזוג בלבד.

היבטיה השונים של חזקה זו התפתחו בפסיקה משך השנים, תוך מגמה להרחיב ולחזק את הלכת השיתוף, "על ידי הקלה בהוכחת התנאים הדרושים לקיומה, מחד גיסא, ועל ידי החמרת התנאים הנדרשים לסתירתה, מאידך גיסא". חלו התפתחויות גם בהתייחסות לבסיס העיוני-משפטי שביסוד ההלכה, מהותן של הזכויות הצומחות ממנה, והיקף הנכסים הנכללים בה.

בפסקי הדין הנוגעים לעניין אשר יצאו מתחת ידו של בית משפט, חלה במשך השנים התפתחות. בתחילת הדרך, התייחסה הפסיקה לזכות הצומחת מכוח הלכת השיתוף כאל זכות שביושר, בעלת גוון "קנייני". נקבע אז, כי אם יוכיח אדם כי כוונתם המשותפת שלו ושל בן זוגו הייתה ליתן לו אינטרס קנייני בנכס מסוים, "יהיה מן הדין להכיר באותו קניין שביושר ולתת לו תוקף".

תוקפה הקנייני של זכות הקמה מכח הלכת השיתוף

ואולם גם באותה עת, הפסיקה נמנעה מלייחס לזכות הקמה מכוח הלכת השיתוף תוקף קנייני מלא. בפסק דין חיימי הביע השופט שרשבסקי את דעתו כי "אם בהסכם ההוא הצהיר הבעל שכל נכסי דלא ניידי שירכוש בעתיד יירשמו מיד על שמו ועל שם אשתו בחלקים שווים, אין זאת, ביחסים הפנימיים ביניהם, אלא הענקת זכות קניינית לנכסים כאלה, יותר נכון הענקת זכות לרכישת זכויות קנייניות כאלה, לטובתה בחלקים שווים עמו. זכויות אלה אמנם אינן חפציות בעצמן, אך המשיבה זכאית על-פיהן לדרוש ממנו להעניק לה זכויות חפציות, במילים אחרות היא זכאית כלפיו לביצוע-בעין של ההסכם".

הכרסום באופיה הקנייני של חזקת השיתוף

הכרסום העיקרי באופייה הקנייני של חזקת השיתוף בא לידי ביטוי בהלכות המיוחדות אשר פותחו על-ידי בית המשפט בהקשר להשפעת השיתוף על צדדים שלישיים, אשר לא כולן עולות בקנה אחד עם הגדרתה של הזכות כזכות קניינית.

אכן, בהיות התחולה כלפי כולי-עלמא חלק מאותה מסה קריטית שבלעדיה אין זכות הקניין באה לעולם כלל ועיקר, צמצום פועלה של הזכות כלפי צדדים שלישיים פוגע באופייה הקנייני. בעניין זה ניתן בפסיקה משקל נכבד לעניינם של צדדים שלישיים ולמניעת הפגיעה בהם.

הטעם העיקרי שביסוד מגמה זו היה הרצון למנוע פגיעה בחיי המסחר ובשכלולן של עסקאות בשוק, תוך כרסום באמינותו של מרשם המקרקעין והגדלת הוצאות העסקה המוטלות על הקונה, הכרוכות בבירור מצבו המשפחתי של המתקשר.

זכות ייחודית, כדברי השופט י. כהן

בהמשך, סווגה הזכות הקמה מכוח הלכת השיתוף כזכות ייחודית, כדבריו של השופט י. כהן:

"…אותה זכות של בן-זוג שנולדה מפסיקתו של בית-משפט זה אין לראות בה קניין שביושר במובנו הרגיל כמו למשל ביחסים שבין קונה ומוכר, אלא זאת היא זכות מסוג מיוחד, שנוצרה על-ידי פסיקה ובאותה פסיקה גם נקבעו הגבלותיה, ובמיוחד ההגבלות במקרה של התנגשות עם זכויות צד שלישי" (ע"א 388/76 כבשני נ. מנהל מס שבח מקרקעין, פ"ד לא(3) 253, 258".

גישתו של רוזן – צבי

ההגדרה האחרונה מלמדת, על-פי גישתו של רוזן-צבי, שהכוונה היא "לזכות מעורבת, בעלת סממנים אובליגטוריים לצרכים מסוימים וסממנים קנייניים לצרכים אחרים, הכל בהתאם לקביעתו של בית המשפט, שהוא מקור תוקפה של ההלכה". להשקפתו, "אי הצמידות לבסיס משפטי כלשהו מקל על פיתוח ההלכה בהתאם לצרכים התואמים את המדיניות המשפטית, מחד גיסא, ומקשה על האפשרות לצפותה מראש, מאידך גיסא" (רוזן-צבי, בעמוד 265).

הנשיא ברק בפסק דין בן-צבי נגד סיטין

פסקי דין מאוחרים נמנעים מלקבוע מסמרות בדבר סיווגה של הזכות כזכות קניינית או זכות אובליגטורית. כך מציין הנשיא ברק בפסק דינו בע"א 3002/93 בן-צבי נגד סיטין, פ"ד מט(3) 5, בהתייחסו לסוגיה זו כאל סוגיה שטרם הוכרעה בפסיקה:

"מה אופייה של זכות האישה בנכס שעליו חלה חזקת שיתוף הנכסים? האם היא בעלת קניין בו? האם היא בעלת מעין קניין (הילכתי)? האם זכותה כזכות נהנה על-פי חוק הנאמנות, תשל"ט-1979? או שמא זכותה היא כזכות הנושה על-פי התחייבות לעסקה במקרקעין? ואולי היא זכות מיוחדת במינה (sui generis) שאינה ניתנת לשיבוץ במשבצות הרגילות? התשובות לשאלות אלה קשות הן. … אין לנו צורך להכריע בהן …" (עמוד 23 לפסק הדין).

השופט א. ריבלין בפסק דין עצמוד נגד רפ

בדומה קבע השופט א. ריבלין בע"א 4374/98 עצמון נגד רפ, פ"ד נז(3) 433, 451:

"בעבר אכן הועלו בפסיקה ספקות באשר לקטגוריה המשפטית שבה יש לשבץ זכויות אלו, והוצעו כמה גישות, ובהן הגישה החפצית, הגישה התולה את השיתוף בדיני החיובים והעמדה הרואה בזכויות מכוח הילכת השיתוף מעין זכויות Sui generis אשר אינן ניתנות לסיווג במשבצות הרגילות. במקרה הנדון, אין אנו נדרשים לבוא במפתנה של שאלת הקלסיפיקציה המשפטית של זכויות מכוח הילכת השיתוף …".

עמדת הפסיקה על פי המלומד דויטש

המלומד דויטש סיכם בספרו את עמדת הפסיקה בנושא זה כדלקמן:

"למרות הוותק הרב של הלכת השיתוף בשיטתנו, טרם הוכרעה באורח מובהק אחת השאלות הבסיסיות, והיא אם הלכת השיתוף מקנה לבן הזוג הזכאי זכות אובליגטורית בלבד, או שמא זכות קניינית. … כפי שהזכרנו לעיל, הפסיקה נוטה, מבלי להכריע בדבר, להעדיף את ההנחה בדבר היות הזכות של בן-הזוג זכות אובליגטורית בלבד, כשאין שוללים את האפשרות לקיומה של נאמנות" ( בעמוד 646).&

בין המלומדים שדנו בסוגיה זו, יש הסוברים שראוי לסווג את הזכות הקמה מכוח הלכת השיתוף כזכות אובליגטורית. פרופסור י. ויסמן סבור, מאידך, שאין קושי ביישום הגישה הקניינית לגבי נכסים שדי בהסכמה כדי להעביר בהם בעלות. לגבי נכסים אחרים, הוא סבור שיש לאמץ את הגישה האובליגטורית, או לחלופין, את עקרון הנאמנות הרואה בבן הזוג הרשום כמחזיק בחלק מהנכס בנאמנות עבור בן-הזוג האחר (י. ויסמן דיני קניין – בעלות ושיתוף (תשנ"ז) 198-184.

גם פרופסור רוזן-צבי סבור שלא ניתן לאמץ את הגישה הקניינית בכל הנוגע לנכסי מקרקעין לאחר תחילת תוקפו של חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 ( רוזן-צבי, בעמוד 267-262; א. רוזן-צבי "יחסי ממון בין בני-זוג: צדק בין הצדדים ותיקון חיי המשפחה" עיוני משפט ג (תשל"ג) 302, 310-305).

חזקת השיתוף – צדדים שלישיים

בהתייחס לשיתוף בין בני הזוג בחובות ובזכויות, עולה השאלה האם השיתוף פועל גם כלפי צדדים שלישיים. משמדובר בחובות, עולה השאלה אליה התייחס המלומד דויטש בספרו, כ"שאלה קשה שטרם נפתרה" והיא "אם השיתוף בחובות, יש בו כדי לחדש חידוש באשר לשאלת היריבות כלפי הנושה. דהיינו, האם הנושה של בן-הזוג אשר התחייב כלפיו ישירות, רוכש עילה גם כלפי בן הזוג האחר, או שמא המדובר רק בזכות של בן הזוג שהתחייב, להשבה מבן-הזוג האחר?" (דויטש, בעמוד 645).

שיתוף זכויות בין בני זוג

שאלה דומה עולה באשר לשיתוף בזכויות: האם שיתופו של בן הזוג בזכות מקים לו זכות ישירה כלפי החייב, שמלכתחילה התחייב כלפי בן הזוג האחר בלבד גם במקרה של גירושין. בכפוף להבדל בין העברת חיוב (הדורש, לפי חוק המחאת חיובים, התשכ"ט-1969, הסכמת הנושה) לבין העברת זכות (שאינה דורשת לפי החוק הסכמת החייב), הדעת נותנת שבכל הנוגע ליחסים כלפי צדדים שלישיים, הפתרון יהא פתרון אחיד לגבי חובות וזכויות כאחד.

בפסק הדין שניתן לאחרונה ברע"א 8791/00 שלם נגד טווינקו בע"מ (טרם פורסם) פסק הנשיא ברק, בלא להתייחס ישירות לשאלת אופייה הקנייני או האובליגטורי של הלכת השיתוף והזכויות הצומחות מכוחה, שהקמת הזכות או החובה לבן הזוג האחר מכוח הלכת השיתוף מתבצעת בדרך של המחאה זכויות או חיובים לפי חוק המחאת חיובים, ובשני המקרים קמה יריבות ישירה בין בן הזוג הנעבר לבין הצד השלישי.

באשר לשיתוף בזכות נפסק כי "מכוח ההמחאה תעמוד לבן הזוג האחר זכות (ישירה) כלפי החייב" (סעיף 22 לפסק הדין). באשר לחובות נקבע ש"השיתוף בחובות מקים יריבות ישירה בין שני בני הזוג לבין הנושה" (סעיף 35 לפסק הדין). לעניין זה, ציין הנשיא ברק בפסק דינו, קיים הבדל בין המחאת חוב, אשר מותנית על-פי החוק בהסכמת הנושה, לבין המחאת זכות שאינה דורשת הסכמת החייב.

העברת הזכות לבן הזוג האחר מכוח הלכת השיתוף מתרחשת, נקבע בעניין טווינקו, עם גיבוש השיתוף. השאלה העיקרית בה דן בית המשפט באותו עניין, הייתה מתי מתגבש השיתוף בין בני הזוג. לעניין זה נקבע שיש להבחין בן נכסים משפחתיים מובהקים לבין נכסים אחרים. אשר לנכסים משפחתיים מובהקים, ובראשם דירת בני הזוג, נקבע שהשיתוף מתגבש עם תחילת אורח החיים התקין והמאמץ המשותף. ייתכן, נקבע בפסק הדין, כי "דין דומה יחול על נכסים מרכזיים אחרים של בני הזוג, שיש להם השלכות משמעותיות, כלכליות ורגשיות, על נישואין ועל כל בן זוג".

לגבי כלל הזכויות והחובות (למעט הנכסים המשפחתיים), נקבע שהשיתוף הוא שיתוף קנייני דחוי, המתגבש רק כאשר מתרחש אירוע קריטי המביא למשבר ביחסי בני הזוג או לסיום חיי השיתוף, כמו מות אחד מבני הזוג, גירושין או אירוע אחר המעמיד את היחסים בין בני הזוג בסכנה משמעותית.

ומה לגבי זכות לפנסיה, האם ניתן להעביר פנסיה ישירות מהקרן לבן הזוג לאחר גירושין? אם הזכות לגימלה לא הועברה לאישה אלא מלכתחילה הייתה קניינה, סעיף 62 לחוק הגימלאות לא יעמוד לאישה למכשול. אולם, כיצד הפכה הזכות לגימלה לקניינה של האישה? הרי מדובר בזכות סטטוטורית שעל-פי החוק עומדת לזכותם של הזכאים הנקובים בחוק, שהאישה אינה נמנית עליהם.

מקור זכותה של האישה, אינו בחוק הגימלאות אלא בהלכת השיתוף. כיצד הפכה הזכות לקניינה של האישה מכוח הלכת השיתוף? התשובה לשאלה זו תיגזר מהתשובה לשאלה – האם הלכת השיתוף מבוססת על קונסטרוקציה של העברת זכויות מבן הזוג האחד (הרשום או המחזיק בזכות) לבן הזוג האחר, או שהיא מבוססת על הקניית הזכות, מעת יצירת השיתוף (או ממועד אחר) לשני בני הזוג.

הגישה האחרת יסודה ברעיון המייחס לבני הזוג כוונה לרכישת נכסים משותפים. גישה זו מבוססת, ככל שמדובר ביחסים בין בני הזוג, על הסכמה מכללא לביצוע עסקה משותפת. ביחסים עם צד שלישי (מוכר הזכות), גישה זו יכול שתבוסס על קיומה של שליחות, לפיה בן הזוג אשר מבצע בפועל את העסקה, משמש כשלוחו של בן הזוג.

בגישה זו תמך גם פרופסור רוזן-צבי, אף שהוא הסתייג מקונסטרוקציית המתנה, והעדיף על פניה את הגישה של הרכישה המשותפת, שגם היא לגישתו אינה נקייה מקשיים. לדעתו, "קיים קושי רב יותר בייחוס כוונה להקניית מתנה – לגבי נכסים המוקנים כבר לבן-זוג אחד, לפי אורח חיי הנישואין של בני-הזוג, מאשר לייחס להם כוונה לרכישת נכסים במשותף על בסיס עקרון המאמץ המשותף" (רוזן-צבי, בעמוד 249-250).

ככל שהלכת השיתוף מבוססת על קונסטרוקציה של העברת זכויות מבן הזוג האחד (הרשום או המחזיק) לבין הזוג האחר במקרה של גירושין, שהיא הגישה הנוהגת כיום בפסיקה, העברת הזכות או החיוב מתבצעת מכוח חוק המחאת חיובים:

"בהתגבש השיתוף מכוחו של הסכם השיתוף, עוברות הזכויות והחובות לבן הזוג האחר. העברה זו נעשית על פי הוראות חוק המחאת חיובים, תשכ"ט-1969" (סעיף 22 לפסק הדין בעניין טווינקו).

אולם סעיף 1 לחוק המחאת חיובים, אינו מאפשר העברת זכות שעבירותה נשללה או הוגבלה לפי דין. התייחס לכך הנשיא ברק בעניין טווינקו:

"לעניין זה, יש להבחין בין המחאת הזכות לבין המחאת החבות. לעניין המחאת הזכות, זו מתבצעת בהתאם לאמור בסעיף 1 לחוק המחאת חיובים. המחאת הזכות בין בני הזוג אפשרית זולת אם נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין, לפי מהות הזכות או לפי הסכם בין החייב לבין הנושה (סעיף 1(א) לחוק)".

מכאן, שלאור שלילת עבירות הזכות לגימלה מכוח סעיף 62 לחוק הגימלאות, לא ניתן להעביר את הזכות מכוח הלכת השיתוף, שכן חוק המחאת חיובים מכוחו מתבצעת ההעברה לפי הלכת השיתוף אינו מאפשר ההעברה כזאת.

אכן, בעוד שבמקורה נתפסה הלכת השיתוף כמושתתת על בסיס חוזי של הסכמה משתמעת, כיום, יש הרואים בה דין כמעט קוגנטי, מדיני המשפחה. כדברי השופט טל בפסק דינו בע"א 1915/91 יעקובי נגד יעקובי, פ"ד מט(3) 529:

"אם בתחילת דרכה הייתה חזקת השיתוף שייכת לתחומי החוזים, הרי שכיום היא דין מדיני המשפחה" (עמוד 580 לפסק הדין. ההדגשות במקור).

לאור פסק הדין בעניין טווינקו נראה שלמרות ההיבט הנורמטיבי שביסוד הלכת השיתוף, הגשה הרווחת בפסיקה היא ש"בין בני הזוג קיים הסכם (מפורש או משתמע) לשיתוף …. (מכוחו) זכות או חובה הנתונה על פי הדין הכללי בידי בן זוג אחד – כגון שהוא קנה מצד שלישי מקרקעין, מיטלטלין או זכויות – מועברת במחציתה לבן הזוג השני" (שם, סעיף 20 לפסק הדין).

ביסוס הלכת השיתוף על יסוד נורמטיבי

אולם, נפסק כי גם ביסוס הלכת השיתוף על יסוד נורמטיבי המעוגן במדיניות המשפטית הראויה בעיני בית המשפט, לא יוכל לגבור על האיסור על עבירותה של הזכות לפי סעיף 62 לחוק הגימלאות ועל כן אין מחייבים את קרן הפנסיה לשלם ישירות לבן הזוג את הגימלה.

בעבר נעשה בפסיקה שימוש ברעיון זה, הרואה בהלכת השיתוף כהלכה המשקפת את המדיניות המשפטית הראויה בעיני בית המשפט, כדי להתגבר על דרישת הכתב שבסעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן – חוק המקרקעין), אשר קובע כי "התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב". כך ציין הנשיא שמגר בחווות דעתו (אליה לא הצטרפו, בעניין זה, שופטי ההרכב האחרים) בפסק הדין בעניין הדרי:

"אוסיף כי אין צורך לתור אחרי הסכם בכתב כדי להשתית עליו את חזקת השיתוף. כל הרבותא בחזקה היא שאינה נזקקת לרישום וחולפת מעליו. דרישת הכתב חלה לגבי עיסקה במקרקעין שהיא כל הקניה של בעלות או של זכות אחרת במקרקעין לפי רצון המקנה… הלכת השיתוף אינה מבוססת על כוונה ספציפית – קונקרטית של בני זוג, אלא היא ביטוי למדיניות משפטית בנוגע לרצוי ולמקובל בין בני זוג בדרך כלל במציאות החיים המודרניים בישראל…" (עמוד 694 לפסק הדין).

לסיכום, חזקת השיתוף היא יציר פסיקה אשר התפתחה במהלך השנים, מקורה בעשיית דין צדק לבני זוג בהליך גירושין, ומהות הזכות וגישת בית המשפט למהות הזכות, ביחסים בן בני הזוג וביחס לצד שלישי, משתלבת גם בדין הכלל.

אנשים, שהתעניינו במאמר זה, התעניינו גם ב:

השב תגובה