חלוקת רכוש – הפרשי ריבית בבית דין רבני

היבטי ריביות בבית הדין הרבני

התורה אוסרת על אדם לגבות (וכן לשלם) ריבית בעבור הלוואת כספו לזולת. במשפט העברי חוששים מפסיקת ריבית והצמדה שכן העיקרון המנחה בדיני ריבית כפי שהובא בתלמוד הבבלי בשם האמורא רב נחמן: “הכלל בדיני ריבית: כל תשלום בעבור האפשרות להחזיק בכסף (“לשמור”) – אסור” (בבא מציעא סג ע”ב). התורה אוסרת על אדם לגבות (וכן לשלם) ריבית בעבור הלוואת כספו לזולת – אך מה אם הזולת מחזיק בכספים בניגוד לרצון בעליהם? אז ניתן לומר כי התמונה שונה.

באופן טבעי, בתביעות גירושין כפופים בתי הדין הרבניים לאיסורים הקבועים בדין הדתי בבואם לחלק את הרכוש בין בני הזוג.

ברם בתי הדין מחויבים לעשיית צדק – כך לפי דין תורה: “מצות עשה לשפוט השופט בצדק” (רמב”ם הלכות סנהדרין כא, א; אם כי הפסוק נדרש בעיקרו לצדק פרוצדורלי – ראו: ח’ שיין, הצדק במשפט העברי (תשנ”ד) 64-57); כך לפי המשפט הישראלי בסעיף 10 לחוק הדיינים, תשט”ו- 1955:

“מי שנתמנה דיין חייב, בטרם ישב בדין, להצהיר בפני נשיא המדינה ובמעמד הרבנים הראשיים לישראל, הצהרה זו: “אני מתחייב לשמור אמונים למדינת ישראל, לשפוט את העם משפט צדק, לא להטות משפט ולא להכיר פנים”

אין ספק כי במקרים רבים הימנעות מפסיקת הפרשים: ריבית או הצמדה – יכולה לעלות כדי אי צדק.

דומה שלא יהיה מי שיחלוק על כך שבנסיבות מסוימות, לא מעטות ובודאי בעידנים מסוימים, השבה נומינלית אינה עשיית צדק. זאת גם אם בתקופות “רגועות” יחסית מבחינה אינפלציונית, מדברים בתחשיבים “נומינליים” להבדיל מ-“ריאליים” בתחומים כלכליים משמעותיים. לעובדת חיים פשוטה זו ביטוי גם בדין תורה.

תשלומי הצמדה בתביעות הנידונות בבית דין רבני

לגבי חיוב תשלומי הצמדה (הפרשים) השתרש בחברה המודרנית, עד שגם במשפט העברי, הזהיר בפסיקת פיצוי בגין מניעת רווח (“המבטל כיסו של חברו”), וחושש לכל תשלום שיש בו אבק ריבית, קונה שביתה הדעה, כי חיוב הצמדה אינו תוספת על סכום החוב, אלא זהו חובו בערכו הנכון להיום.

לגבי ריבית האסורה לפי דין תורה יש להבחין בן ריבית על הלוואה לבן ריבית על כספים שעוכבו בידי אחר ללא רשות, ונמנע ממנו רווח והאחר אף הרויח בעצמו רווח מהחזקת הכספים, אז כן ניתן לומר כי פסיקת ריבית תיהיה צודקת.

המדובר בדיונים הלכתיים סבוכים – חזקה על בתי הדין שבמידת הצורך יבורו את הכלים ההלכתיים המתאימים לעשיית צדק במקרה שלפניהם. לסיכום, לגבי פסיקת הצמדה ישנה תשתית הלכתית מקיפה – שיכולה לאפשר פסיקת הצמדה במקרים מתאימים.

תשתית מסוימת קיימת גם לגבי פסיקת ריבית בגין חוב שנוצר שלא על דרך הלוואה, כגון בנזיקין או במקרה של עיכוב כספים שלא בהסכמת בעליהם. מדין תורה אסורה רק “ריבית קצוצה” – קרי “הלוואה שבה המלווה קוצב מראש בשעת ההלוואה שיעור של ריבית שתיתוסף לקרן” (א’ וינרוט, ריבית (תשנ”ח) 233; רמב”ם, הלכות לוה ומלוה ד, ג; שולחן ערוך, יורה דעה קסא, ה). ככלל, בחוב שנוצר שלא על דרך הלוואה אין איסור תורה חל – ובנסיבות מסוימות, לא חל איסור כלל. הדיונים ההלכתיים בסוגיה זו ענפים, מעמיקים ומורכבים.

לסוגיות אלו חשיבות רבה בכל הנוגע למעמד המשפטי בתביעות הנידונות בבתי דין רבניים. מומלץ להתייעץ בכל מקרה של ספק עם עורכי דין גירושין בנושא.

אנשים, שהתעניינו במאמר זה, התעניינו גם ב:

מאת: עו”ד טלי אויזרוביץ

השב תגובה