“נכסים חיצוניים” מוגדרים ככאלו שלא נצברו במהלך חיי הנישואין או שבאו במתנה או בירושה במהלך הנישואין. הכתוב להלן נוגע להתייחסות לנכסים חיצוניים על פי הלכת השיתוף:

הפסיקה בנוגע להלכת השיתוף אינה אחידה והובעו דעות שונות של בית המשפט העליון בנושא והקביעה היא בכל מקרה לגופו. נטל ההוכחה על החלת שיתוף על הנכסים החיצוניים היא על הטוען, שרוצה לשתף אותו בנכסים החיצוניים של בן הזוג.

בית המשפט נדרש לשקול לגבי נכסים שהיו לבן הזוג לפני הנישואין האם לפגוע בזכויות הקניין שלו או להעדיף את שיקולי בן הזוג השני לנשיאה בעול תפקידי המשפחה האחרים. ככל שמשך הנישואין ארוך יותר וככל שטיב היחסים במהלך הנישואין היה טוב יותר, בית המשפט נוטה להכניס את הנכסים החיצוניים למסגרת המשפחתית.

כאשר מדובר על נכס שהתקבל במתנה במהלך הנישואין בית המשפט נדרש להכניס למסגרת השיקולים גם את כיבוד רצונו של נותן המתנה.

באופן דומה בית המשפט נדרש לשקול במקרה של נכס שעבר בירושה את כיבוד רצון המוריש (במקרה זה לא ניתן לברר זאת עם המוריש עצמו, בניגוד למעניק המתנה).

שיקול נוסף נוגע לטיב הנכס החיצוני האם הוא נכס ששימש את המשפחה או שהוא נוגע לעסק של בן הזוג.

מאת: עו”ד טלי קורן – אויזרוביץ

אנשים, שהתעניינו במאמר זה, התעניינו גם ב:

השב תגובה