תום לב בהסכם ממון

הסכם ממון – תום לב בהסכם ממון

הסכם ממון שאושר על ידי בית המשפט הינו בעל מעמד מיוחד. שכן, ביהמ"ש מאשר הסכם ממון, רק לאחר ששוכנע שההסכם נעשה מתוך רצון חופשי, ללא לחץ, וששני הצדדים הבינו בדיוק במה המדובר ומהן התוצאות האפשרויות של חתימתם על אותו הסכם. התשובה לשאלה האם על בני זוג חלה חובת גילוי בעת המשא ומתן לקראת החתימה על ההסכם, משתנה ממקרה למקרה בהתאם לנסיבות.

בפרשת ולנטין, שעסקה בגילוי עובדות באשר ליחסים אישיים בין בני זוג, השופט זמיר, השאיר את העניין פתוח, אך קבע כי חובת הגילוי משתנה לפי מהות היחסים שבין הצדדים ולפי שאלת הנסיבות של כל מקרה. "מקום שקיימים יחסי אמון מיוחדים בין הצדדים, שם גם קיימת חובת גילוי מיוחדת: חובה מקיפה ועמוקה במיוחד יחסי הנישואין בנויים באופן עקרוני על אמון הדדי בדרגה גבוהה. השאלה, אם נגזרת מיחסים אלה חובה משפטית על בן-זוג אחד לגלות לבן הזוג השני כל עובדה חשובה, צריכה להשתנות לפי הנסיבות".

מנגד, השופטת שטרסברג כהן שללה לחלוטין את טענת אי הגילוי בין בני זוג שכן סיום הנישואין מביא לקריסת מערכת האמון בין בני הזוג: "סיום חיי נישואין בגירושין הוא קצה קרחון שמתחתיו מערכת יחסים בין-אישית שקרסה, ועמה קורסים כל אותם יסודות שמערכת כזו בנויה עליהם, כמו אהבה, נאמנות, מחויבות ועוד. לפיכך, משכשלו חיי הנישואין והגיעו כדי גירושין, אין זה רציני לטעון כי הסדר רכושי שנעשה בין בני הזוג בטל, משום שאחד מכל אותם יסודות שעליהם נבנו הנישואין כשל ובן הזוג לא ידע זאת והסכים כפי שהסכים מחמת טעות, הטעיה או אי-גילוי".

כמו כן, בעניין אי גילוי עובדות שברכוש, בית המשפט לענייני משפחה קבע במספר פסקי דין כי במו"מ בין בני זוג לקראת כריתתו של הסכם גירושין, קיימת חובת גילוי וחובה לקיים מו"מ בתום לב, באשר לפרטי הרכוש ולמצבו הכלכלי של כל אחד מבני הזוג. כך נקבע כי הימנעותו המכוונת של הבעל מלמסור את כל הפרטים על נכסיו וכספיו, כאשר הפרטים האלה בשליטתו ובידיעתו הבלעדית, יכולים להקנות לאישה עילה לבקש את ביטולו של ההסכם אם יתברר שהבעל העלים פרטים מהותיים בקשר למצבו הכלכלי ולנכסיו.

השופט גרינברגר קבע לעניין חובת הגילוי וחובת תום הלב, כי במקרה בו הבעל לא פרש בפני האישה את מלוא העובדות אודות רכושו שהיו ידועות לו טרם המו"מ, תוך כדי המו"מ, ובעת החתימה על ההסכם ישנה עילה לביטול ההסכם. צויין כי הפרת חובת הנאמנות מצדיקה את הסעד המבוקש, כך שזכויותיה של האישה לא תיפגענה מהפרה זו. השופט הדגיש כי בהתנהגותו זו פעל הבעל בחוסר תום לב ובניגוד לחובתו על פי סעיף 12 לחוק החוזים, המחייב התנהגות בדרך מקובלת ובתום לב בניהול משא ומתן לקראת חתימת חוזה. חובה זו מקבלת משנה תוקף ככל שמדובר בצדדים קרובים, ובענייננו, בעל ואישה, ובמיוחד כאשר פעל הבעל כשליחה של האישה וחלה עליו חובת נאמנות כלפיה.

השופטת גליק קבעה כי במקרה שבו חתמה בהסכם כי היא יודעת שהבעל צבר סכומי כסף גבוהים, והיא מוותרת ביודעין עליהם, לא הוכח כי חלה חובת גילוי על הבעל לפרט מהם אותם סכומים. במקרה זה, הסתבר כי לבעל היה סכום של מיליון ₪. האישה טענה להטעייה, אולם השופטת קבעה כי לא הייתה חובת גילוי קודם החתימה על ההסכם אשר על פי הדין, הנוהג או הנסיבות, הייתה חובה על הצדדים לגלות זה לזה.

מנגד, בפסק דין אחר בית המשפט הורה על ביטול הסכם גירושין בגין עילת הטעיה. בפרשה זו, בניגוד לפרשת ולנטין, הוכח כי האישה בגדה בבעלה קודם חתימת ההסכם והעלימה ממנו על אף שטרח לברר זאת וייחס חשיבות רבה לכך. העובדה שהוא מיהר להודיע על ביטול עם גילוי הדברים, מחזקת את טענתו כי ייחס לבגידה חשיבות, ולו ידע הדברים היה נוהג אחרת.

בפני ביהמ"ש הוכח כי האישה נהגה בתרמית ונקבע כי אלמלא ההטעיה (שהאישה הצהירה בפניו כי לא בגדה בו), סביר להניח שהבעל לא היה מתקשר בהסכם. יחד עם זאת, התייחס השופט טימור גם לפרשת ולנטין: "אף שנקבע בפסה"ד כי קשה לקבוע מה מידת הנאמנות או חובת הגילוי שיש לצפות לה בהסכם הנערך על רקע של גירושין, עדיין חקר ובדק ביהמ"ש את השאלה אם הוכח כי האישה בגדה בבעלה וקיימה יחסים אינטימיים עם אחר וגם חקר בשאלה אם הטעות או ההטעיה היו גורמים לבעל להימנע מלהתחייב בהסכם, לו ידע אודותם. מכאן שלא הייתה בכוונת ביהמ"ש לקבוע כי הצדדים במקרה של גירושין פטורים באופן גורף מחובת גילוי או נאמנות, או קיום משא ומתן בתום לב. עולה מפסה"ד כי אין להחמיר בחובות המוטלות על הצדדים בהסכם מעין זה בנסיבות מיוחדות ורגישות שכאלה".

בפסק דין אחר דחה ביהמ"ש את טענת האישה לקיומה של טעות. במקרה זה, האישה חתמה על הסכם לפיו היא מקבלת את המשק ביחד עם כל החובות. לאחר מספר חודשים, גילתה כי הוא מסובך בחובות של עשרות אלפי שקלים, וטענה לטעות. בית המשפט דחה את תביעתה לביטול ההסכם וקבע כי היה באפשרותה של האישה לברר את מצב החובות של המשק לפני שחתמה על ההסכם, ושמחובתה היה לעשות כן. אם לא דאגה להשגת המידע הדרוש והישהתה את הגשת בקשתה לביטול ההסכם בשמונה חודשים, תקופה בה תפח החוב במידה ניכרת, הרי אין עליה אלא להלין על עצמה.

במקרה נוסף, בני הזוג ערכו הסכם גירושין שבו הסכימו בין היתר על מכירת דירתם וחלוקת התמורה באופן שהבעל יקבל 40% והאישה 60%. לאחר מספר ניסיונות כושלים למכור את הדירה, נחתם הסכם, לפיו מכר הבעל את זכויותיו בדירה למשיבה בסך 40,000 דולר כאשר ההנחה הייתה ששווי הדירה היא 100,000 דולר. ימים ספורים לאחר מכן גילה הבעל, כי האישה מכרה את הדירה לקונים זרים במחיר של 135,000 דולר. למרות שמדובר בטעות בכדאיות העסקה, ביהמ"ש קבע כי האישה נהגה בחוסר תום לב בכך שניהלה מו"מ למכירת הדירה במחתרת וללא ידיעת הבעל וקבע כי האישה הפרה את חובת הגילוי כלפי בעלה לגבי העסקה עם הקונים, שהרי אין ספק, שלו היה הבעל יודע על העסקה עמם, הוא לא היה מתקשר עם האישה בהסכם למכירת חלקו בדירה על בסיס מחיר לא מייצג.