שיטת חלוקת הרכוש

מאת: משרד עו"ד לדיני משפחה קורן – אויזרוביץ

שיטת חלוקת רכוש תלויה במועד נישואי בני הזוג. אם נישאו לפני ה- 1.1.1974 (מועד כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון) חלה על בני הזוג הלכת השיתוף, הקובעת כי כל מה שנרכש במהלך הנישואין ללא קשר לרישום שייך לשני בני הזוג עקב המאמץ המשותף.

מדובר בשיתוף קנייני מיידי. לבן הזוג קמה במהלך הנישואין זכות קניינית בנכס עצמו, ולכן הוא יכול לדרוש את חלקו בכל עת. חזקת השיתוף חלה על כל זכות לרבות נכסים עסקיים. אם נישאו לאחר 1.1.74, חל חוק יחסי ממון לפיו חל איזון משאבים דחוי, דהיינו, רק במקרה של פקיעת הנישואין עקב גירושין או מוות, קמה הזכות של בן הזוג לחלקו ברכוש המשותף. כל הרכוש אשר נצבר במהלך הנישואין מתחלק בין בני הזוג בחלקים שווים. כל רכוש שמקורו לפני הנישואין, גימלה המשתלמת כתוצאה של נזקי גוף ורכוש שהתקבל במתנה או בירושה, שייך לבן הזוג אשר הביאו, או קיבל אותו, אלא אם הוסכם אחרת.

כאמור בהתאם לחוק יחסי ממון, הבעלות על הרכוש בטרם הנישואין – לבן הזוג שהביאו. אולם, מסתמן שינוי בכלל זה. בתחילה, התבטא השינוי בהשבחה של אותו נכס. למשל, שיפוץ בכספים משותפים, או משכנתא מכספים משותפים.

בתי המשפט קבעו שיש לפצות את בן הזוג בכל הכספים שתרם להשבחה או מימון הנכס, ואפילו, במקרי השתתפות מהותית, שמדובר בנכס משותף.

לאחרונה, במספר פסקי דין החילו את חזקת השיתוף במקביל לחוק יחסי ממון, קרי, בית המשפט לומד על כוונת שיתוף בנכסים שהוצאו מאיזון המשאבים (שנרכשו לפני הנישואין), באמצעות הבאת ראיות שכוונת הצדדים הייתה לראותו כנכס משותף.

נכון ליום זה, ההלכה המקובלת היא כי חזקת השיתוף וחוק יחסי ממון אינם חלים במקביל, כלומר אין להוכיח כוונת שיתוף, בנכסים שהוצאו מאיזון המשאבים בחוק.

חוק יחסי ממון קובע כי לצורך איזון המשאבים יש לרשום את הנכסים של כל אחד מבני הזוג, להוציא הנכסים שאין לאזנם, משווי כל נכס יש לנכות את סכום החובות. לאחר חלוקת רכוש אם קיים הפרש בנכסים לטובת אחד מבני הזוג הרי שבעל היתרה נדרש לתת לצד השני את מחצית ההפרש. התשלום יכול להיות בכסף או בשווה – כסף או בהעברת נכסים פיזיים.

לבית המשפט או לבית הדין, קיימת זכות החלטה כאשר אין הסכמה בין בני הזוג לגבי הנכסים העוברים מאחד לשני או כיצד יבוצע האיזון. בית המשפט או בית הדין מתחשב במצבו הכלכלי של כל אחד מבני הזוג ודואג ככל האפשר למניעת אובדן מקור פרנסה לאחד מבני הזוג, פגיעה בהמשך תפקודו התקין של תאגיד או בזכויות הסוציאליות של אחד מבני הזוג.