עקרונות לקביעת משמרת

עקרונות לקביעת משמרת

ההבדלים בין בית הדין הרבני ובית המשפט במשמורת הילדים

“חזקת הגיל הרך”, הקבועה בסעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, קובעת ומעדיפה את משמורת האם, כעניין אוטומטי כמעט, ולפיה עד גיל שש יהיו הילדים אצל האם, למעט אם יש ראיות כי אינה מסוגלת להחזיקם(אין בכך קביעה לעניין משמורת משותפת). לעומת החוק האזרחי, בהלכה היהודית, עדיפות האב ברורה ומודגשת, ולאם כמעט ואין עדיפות להחזיק בבן או בבת אפילו כשהם קטנים ביותר.

המכנה המשותף בין ההלכה היהודית לחוק האזרחי, נמצא בדברי הרמב”ם, בהלכות אישות פרק כ”א, הלכה יז’, המובאים להלן: “שלמו חודשיו וגמלתו, אם רצתה המגורשת שיהיה בנה אצלה, אין מפרישים אותו ממנה עד שיהיה בן שש שנים גמורות. אלא כופין את אביו ונותן לו מזונות והוא אצל אימו. ואחרי שש שנים יש לאב לומר: אם הוא אצלי, אתן לו מזונות ואם הוא אצל אימו, לא אתן לו מזונות. והבת אצל אימה לעולם ואפילו לאחר גיל שש.”

דברי הרמב”ם הם המשמשים יסוד להכרעות בתי הדין הרבניים בפסיקותיהם בשאלת החזקת ילדים מתחת לגיל 6, ובהכרעת השאלה בדבר טובת הילד, והם אלו המשמשים בסיס ל”חזקת הגיל הרך” המודרנית, האזרחית – חילונית, המצויה בהוראת סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות כאשר סעיף 25 לחוק אינו מבדיל בן זכר לנקבה כפי שמבדיל הרמב”ם.

על פי הגישות האזרחית וההלכתית הנוהגות בפועל כיום סוטים מחזקת הגיל הרך ומעבירים הילדים למשמורת האב כאשר יש ראיות שהאם אינה מסוגלת להחזיק בילדיה. יחד עם זאת משמורת משותפת של ילדים מתחת לגיל שש תיתכן בבתי המשפט. בנוסף אין קשר בן זכות הילד למזונותיו לבין משמורתו. הילד זכאי למזונותיו מאביו גם אם אינו גר עימו ואין האב יכול להתנות תשלום מזונות בכך שהבן יהיה אצלו.

שיקול מכריע נוסף בבתי הדין הרבניים הוא שהבן ראוי יותר שיהיה אצל האב כיוון שהוא שייך לו בענייני חובותיו על חינוכו ולימודו. אולם אם אצל האב יתקלקל הבן בעיני היהדות ואילו אצל האם יחונך ביהדות ובייחוד בילד בן שש שנים ומעלה בית הדין יכריע לפי מצב ההורים בענייני החיים בכלל ובענייני יהדות בפרט.

מאמרים נוספים:

השב תגובה