משמורת ילדים וזמני שהות
משמורת ילדים הוא מונח שמשמעו הקביעה בעת הליך הגירושין מיהו ההורה עימו יגור הילד, האחראי לגידולו והתפתחותו הפיזית והנפשית ברמה היומיומית כאשר להורה השני יקבעו זמניי שהות (הסדרי ראיה) עם הילד.
"אפוטרופסות" היא הסמכות להחליט החלטות הקשורות לחיי הקטין והיא נשארת לשני ההורים באופן שווה ללא קשר למשמורת וההחזקה הפיזית (כגון: בריאות, חינוך, מקום מגורים ועוד).
משמורת ילדים וזמניי השהות, יכולים להיקבע לאחר משא ומתן בין הצדדים במסגרת הסכם הגירושין או על ידי בית המשפט בפסק דין. בתי המשפט נעזרים בחוות דעת של פקידת סעד לסדרי דין מהרווחה או מומחה מתחום הפסיכולוגיה שבית המשפט ממנה מטעמו. החלטה בדבר משמורת ילדים לעולם אינה סופית וניתן לפתוח אותה מחדש בכל עת עם היוצר שינוי נסיבות המצדיק בחינה מחדש של טובת הילד.
הפסיקה בעניינם של קטינים הינה בהתאם לטובת הילד. משמעות עקרון "טובת הילד" היא שמירה על בריאותו הגופנית, הנפשית וסיפוק צרכיו הגופניים, החומריים והנפשיים של הילד. מונח זה הורחב לעיקרון "זכויות הילד". משמעותו היא שהילד הוא ייצור אוטונומי בעל זכויות ואינטרסים עצמאיים משל הוריו כאשר ההגנה החוקתית מגיעה לו. לילד יש זכויות ככל אדם בגיר כגון: חופש התנועה, הדת והביטוי וכן זכויות מאת הוריו כגון: חינוך, בריאות, שמירה על רכושו, זכותו להדרכה וייעוץ מן ההורים והשתתפות בהחלטות הנוגעות לחייו.
"חזקת הגיל הרך" על פי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות קובעת הנחה מקדמית לפיה ייטב לילד/ה להיות בחזקת אמו לפחות עד הגיעו לגיל שש מאחר ובגיל זה זקוקים הילדים לטיפול ולהשגחה צמודים ועל כן מקומם הטבעי הוא אצל האם. אולם חזקה זו ניתנת לסתירה. כיום קיימים מקרים רבים בהם אבות ואמהות חולקים משמורת ילדים משותפת מתחת לגיל שש.
התחשבות ברצון הילד יכולה לבוא בין השיקולים שבית המשפט ישקול בקובעו מי יהיה ההורה המשמורן אולם התחשבות בדעתו תעשה בדרך כלל לגבי ילד בגילאים 13-14 ואילך.
בית המשפט מחויב בשמיעת הקטין טרם מתן החלטה בעניינו. מדובר בשיחה בלתי פורמאלית, המתרחשת בלשכתו של השופט ללא נוכחות ההורים. בשיחה בוחן השופט את רצון הילד, מהי מידת השכנוע שלו והאם הופעלה על הילד השפעה לא הוגנת אשר הובילה אותו לרצון האמור.ככל שהילד מבוגר יותר כך גוברת הנטייה לתת משקל לרצונו. התעלמות מרצונו או דעתו מוצדקת בעיקר כאשר הילד רוצה בדבר שהוא על פניו לרעתו או כשיש בסיס להניח שדבריו אינם משקפים את רצונו האמיתי.
משמורת משותפת
כיום יותר ויותר נוטים בתי המשפט לפסוק משמורת משותפת במצב בו האב רוצה בכך וזאת לאחר קבלת חוות דעת פסיכולוג הנערכת לשני ההורים. במשמורת משותפת זמניי השהות המקובלים הם פעמיים בשבוע מסיום המסגרות החינוכיות ועד למחרת בבוקר אז יוחזרו ישירות למוסד החינוכי, וכל סופ"ש שני כולל מוצ"ש ועד ליום ראשון, עת יוחזרו הילדים ישירות למוסד החינוכי בו הם לומדים. כן יום נוסף באמצע השבוע, בשבוע בו הילדים אינם שוהים עם ההורה בסוף השבוע, באופן שעל פני טווח של שבועיים הילדים לנים אצל כל הורה 7 ימים. אולם ייתכן כי גם אם הפגישות באמצע השבוע הן ללא לינה או אם הילדים חוזרים במוצ"ש לבית אימם, עדיין יכולה המשמורת להימצא בטווח של המשמורת המשותפת.
בשנים האחרונות התפתחה והתגבשה גישה חדשה אשר מבקשת לדחוק את התפיסה המשפטית העוסקת בקביעת הורה משמורן ובמקומה להנחיל עקרונות משפטיים חדשים אשר מתבססים על מודל של אחריות הורית, על רקע שאיפה לאחריות הורית משותפת המביאה לידי ביטוי את האפוטרופסות המשותפת שנקבעה בחוק הישראלי.
מודל זה מתבסס על ממצאי מחקרים שהצביעו על חשיבות תפקידם של שני ההורים בהתפתחות ילדיהם. חשיבות שהופכת למשמעותית עוד יותר כאשר ההורים מתגרשים. מסקנותיהם של אותם מחקרים היו שככל שאבות היו מעורבים בחיי ילדיהם וניתנה להם הזדמנות להעניק לילדים תמיכה רגשית ובטחון והם סייעו במתן מענה לצרכיהם הלימודיים, התפקודיים והחברתיים, אותם קטינים תפקדו ברמה חברתית טובה יותר והסתגלו למצב שנוצר בעקבות הגירושין, טוב יותר מאלו שלא זכו בשני הורים תומכים ושותפים לגידולם.
זמניי שהות והסדרי ראיה
בהעדר משמורת משותפת הסדרי הראיה המקובלים הם ביקור עד שני ביקורים באמצע השבוע בשעות אחר הצהרים, בימים ובשעות קבועות. בדרך כלל הילד נלקח מבית האם ומוחזר לבית האם לא יאוחר מהשעה 21:00. בשבתות ישהה עם אביו אחת לשבועיים, בדרך כלל הילד החל מלפני כניסת השבת ועד למוצאי שבת.
חגים – נהוג לחלק את החגים מחצה במחצה בצורה מחזורית כך שבמחזור של שנתיים יבלה הילד כל חג עם אחד מהוריו.
חופש הגדול – נהוג לחלק שווה בשווה בין ההורים את התקופה בה אין קייטנה לקטינים ולהשאיר את זמניי השהות הרגילים כל עוד מתקיימות מסגרות חינוכיות לילדים בחופש הגדול.
חו"ל – רצוי להסדיר כי הוצאת ילד לחו"ל תהא טעונה הסכמה מראש ובכתב של ההורה השני ואת תקופת החופשה. הזוגות המחמירים דורשים ערבויות להשבת הילדים לארץ ומוציאים צו עיכוב יציאה מן הארץ לילדים על מנת למנוע הברחתם לחו"ל.
תסמונת הניכור ההורי ושלילת מסוגלות הורית
תסמונת הניכור ההורי או "סרבנות קשר" עוצבה על ידי ריצ'רד גרדנר, פסיכיאטר אמריקני. המדובר במקרים קיצוניים ביותר של הסתה קשה מצד האם, הגורמת לניתוק הקשר עם האב, ואז הופכים הילדים להיות "סרבני קשר". הורה המונע קשר כזה איננו בעל מסוגלות הורית מאחר ואינו מודע לצרכי הילד ואינו רגיש להם ועל כן עדיף לילד לגדול אצל הורה שיאפשר קשר עם שני ההורים ולא ימנע קשר בינו לבין הורהו האחר. הסתה של אחד ההורים יכולה להביא לשלילת המשמורת שלו והעברתה להורה השני בשל אי מסוגלות הורית המתבטאת בחוסר יכולת לאפשר את הקשר עם ההורה השני.