מאת: משרד עו”ד גירושין טלי אויזרוביץ

ביהמ’ש דחה את התביעה ברובה וקבע:
דירת המגורים הינה נכס שהיה לנתבעת ערב נישואיה עם התובע .משנישאו בני הזוג חל עליהם הסדר איזון המשאבים, הקובע כי נכסים שהיו לבני הזוג ערב הנישואין אינם נכללים במסת הנכסים עליה חל איזון המשאבים, זכויות הנתבעת בדירת המגורים אינן נכללות בגדר הנכסים ברי האיזון.

עם זאת, בפסיקה נקבע כי אין מניעה שבן זוג אחד יטען מכוח דין כללי כלשהו, כי בידיו זכויות בדירת מגורים הרשומה על שם בן הזוג האחר ושהייתה בבעלותו ערב הנישואין. בהקשר לקביעת הבעלות על רכוש של בני זוג, ראוי לתת פרשנות על התא המשפחתי שבו מצוי הרכוש של בני הזוג וזאת במיוחד לגבי דירת המגורים.

עם זאת, נקבע כי אין די בעצם קיומם של חיי נישואין משותפים, אף שהיו ממושכים כדי לקבוע שיתוף בדירת מגורים, ועל מנת שתוכרנה זכויות בדירת מגורים הרשומה על שם בן הזוג האחד לבן הזוג השני, על האחרון להראות נסיבות עובדתיות, בנוסף לעצם קיום הנישואין, מהן ניתן להסיק מכוח הדין הכללי – הקניית זכויות בדירת המגורים.

במקרה זה, התובע לא עמד בנטל המוטל עליו, להצביע על תשתית עובדתית המקנה לו, זכויות בדירת המגורים. הנטל להוכיח הקנייה הינו קשה ויש להצביע על פעולות שביצע בן הזוג האחר, כגון השקעה כספית מצדו בהשבחתה של דירת המגורים. במקרה דנן, לא ניתן להצביע על השקעה כספית כלשהי של התובע בדירת המגורים לבד מהשקעה כספית מזערית, ביחס לשנים הרבות בהן התגוררו בדירה.

משלא הובאה הוכחה כלשהי להקניית זכויות לתובע בדירה, לבד מן החיים המשותפים הממושכים וגידול הילדים המשותפים בה, יש לדחות את התביעה בקשר לדירת המגורים.

השב תגובה